<h1>ארחות חיים הלכ' כתובות סימן י"ז</h1>
<h2>דף נד:</h2>
ועל ענין מנה או מאתים אם גובה אותן נשאל הרשב"א ז"ל והשיב כבר ידעת שגביית הכתובה אינה כגביית החובות יש שאינן מקפידות לדקדק עם היורשים. וכ"ש במקום שבניה יורשין בעלה. ויש מקפידות ומדקדקות על הכל. וכמו שעושין אף במתנה לחוד שאני אומר שנגבית. וכבר היה מעשה בעיר ודנוה ואחד מן הדיינין היה מורי החכם ר' יצחק ב"ר אברהם ז"ל. ויש שאינן מקפידות ומניחות ליורשין. וכן ראיתי בהיותי [ב]גירונה למורי הרמב"ן ז"ל ולחכם ר' יונה ז"ל בכענין מעשה שלכם. עם גזבר שבגירונ"ה לחשוב על ידם לכמה יעלו לפטור הנכסים של בעל לאשה מה יעלו המאתים דינרין וכן קבלה בידינו (מפני) [מפי] הזקנים עכ"ל. [ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סימן אלף י"א].
<h2>דף סז.</h2>
תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה. אפילו מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין. ופשטה תקנה זו בכל ישראל. וכן שאר תנאי כתובה. וכן כותבין בכתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי. ועוד תקנו שיהיו כל נכסיו משועבדין ואחראין וערבאין לכתובה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנשואין מנכסיו אע"פ שמכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף כל נכסיו בכתובה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות.
<h2>דף עח.</h2>
הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים בין שפחות אע"פ שנכתבין בשטר הכתובה אין נקראין כתובה אלא נדוניא (שמה) [שמם] ואם קבל אחריות הנדוניא עליו (לעשות) [נעשית] ברשותו ואם פחת פחתה לו ואם הותיר הותירה לו. הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל. ואם לא קבל עליו אחריות הנדוניא אלא הרי היא ברשות האשה אם פחת' פחתה לה ואם הותיר' הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג. וכן כל נכסים שיש לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובתה אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה הכל נקראין נכסי מלוג שכולן ברשותה הן ואין נקראת כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוספת. ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי הוא כחוב שיש לו זמן. ואין הכתובה נגבית אלא אחר מיתת הבעל או אם גרשה ולא תפרע אלא מן הזבורית ובשבועה ובנקיטת חפץ שלא הניח (לה) אצלה כלום (ואם) [ולא] מכרה לו כתובה או מחלה אותה ושמין כל מה שעליה ופוחתין מכתובתה. אבל אם גרשה ברצונו גובה שלא בשבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן. וכשהוא מגרשה יחזיר לה כל כלים וכל דבר שהיה לו ממנה. ואם בקש לתת לה דמים בכליה ורצתה הכלים שהביאה מבית אביה יכולה היא לומר לא אמכור שבח בית אבי.
<h2>דף פב:</h2>
תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה. אפילו מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין. ופשטה תקנה זו בכל ישראל. וכן שאר תנאי כתובה. וכן כותבין בכתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי. ועוד תקנו שיהיו כל נכסיו משועבדין ואחראין וערבאין לכתובה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנשואין מנכסיו אע"פ שמכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף כל נכסיו בכתובה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות.
<h2>דף פז.</h2>
הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים בין שפחות אע"פ שנכתבין בשטר הכתובה אין נקראין כתובה אלא נדוניא (שמה) [שמם] ואם קבל אחריות הנדוניא עליו (לעשות) [נעשית] ברשותו ואם פחת פחתה לו ואם הותיר הותירה לו. הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל. ואם לא קבל עליו אחריות הנדוניא אלא הרי היא ברשות האשה אם פחת' פחתה לה ואם הותיר' הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג. וכן כל נכסים שיש לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובתה אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה הכל נקראין נכסי מלוג שכולן ברשותה הן ואין נקראת כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוספת. ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי הוא כחוב שיש לו זמן. ואין הכתובה נגבית אלא אחר מיתת הבעל או אם גרשה ולא תפרע אלא מן הזבורית ובשבועה ובנקיטת חפץ שלא הניח (לה) אצלה כלום (ואם) [ולא] מכרה לו כתובה או מחלה אותה ושמין כל מה שעליה ופוחתין מכתובתה. אבל אם גרשה ברצונו גובה שלא בשבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן. וכשהוא מגרשה יחזיר לה כל כלים וכל דבר שהיה לו ממנה. ואם בקש לתת לה דמים בכליה ורצתה הכלים שהביאה מבית אביה יכולה היא לומר לא אמכור שבח בית אבי.
